חיפוש
  • אילנה ברגר הרפז

ולפעמים קשה מאד המועקה..

קשה מאד לכתוב היום.

מהבוקר אני מנסה להתקרב למקלדת ולא מצליחה. רק עכשיו, כשהשעה אחרי 19:00 בערב לא הצלחתי לדחות את זה יותר, וגם עכשיו קל – זה לא.. המועקה הזו. המועקה שמשתקת את כל הרגשות האחרים. זו שאתה לא יודע כמה זמן ייקח לך להיפתר ממנה. מי ששיחק טניס תחרותי - מקצועני, בעצם מי שעסק בספורט הישגי יודע בוודאי במה מדובר. אין הפסד כואב מההפסד במשחק שכבר היה שלך. הרגשת המועקה הזו מורכבת מעצב שמציף את כל הגוף. הצורך היחיד שאתה מרגיש הוא הצורך לבכות והרבה. בעקבות העצב מגיעים גם הכעס והתסכול. תחושת ההחמצה קשה מנשוא. אתה מנסה להימנע אבל לא יכול שלא לשחזר את הדקות ההן, הדקות שכל כך קל לזהות בתוך משחק גם כשהוא אורך כמה שעות, הדקות שבהן הכול השתבש. אתה מנסה לשווא לא לחשוב על מה היה קורה אילו. לשווא. היה משחק טניס אדיר אתמול. אפשר לשים בצד את התוצאה לרגע ולהינות ולהעריך את הגאוניות של פדרר והחוסן המנטאלי של דג'וקוביץ'. מהדברים האלה בלבד אפשר היה כבר להתמוגג. אבל אי אפשר שלא להיכנס פנימה לדקויות, ואז אפשר גם להשתגע.

רק בטניס יכול משחק להסתיים כשהסטטיסטיקה מראה שהמפסיד ניצח יותר נקודות במשחק מהמנצח. זה כשלעצמו פסיכי לחלוטין – אבל עובדה. רק בטניס באמת שהכול נגמר רק אחרי שהנקודה האחרונה משוחקת. רק בטניס אתה יכול לעשות הכול נכון - ועדיין להפסיד את הנקודה החשובה ביותר במשחק.

אין כאן הרבה מה לנתח והכל כבר נאמר מאז אמש. במשחק אתמול ראינו את כל המרכיבים שהופכים משחק טניס לחד פעמי, גם אם התוצאה הסופית היא מאכזבת וכואבת. מזמן שאין בספורט "מגיע". בסופו של יום "מגיע" למי שהניף את הגביע. כשנשאל פדרר במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד האם הוא רואה דברים זהים בין משחק הגמר אתמול למשחקו מול נדאל ב- 2008, הוא סיכם את זה בפשטות:

"בשניהם בסופו של דבר הפסדתי. זה הדבר הדומה העיקרי שאני מזהה".

שקיפות היא דבר חשוב ולכן אכתוב כך: מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לנובאק דג'וקוביץ'. הוא טניסאי אדיר, בעל יכולות נפלאות ולוחם אמיתי. אבל יש בו משהו שמרתיע אותי. אולי זה התחיל בימים בהם לפני כמה שנים, בכל פעם שמשהו הלך קצת קשה במשחק, הוא פשוט הרים ידיים או מצא סיבה כזו או אחרת לפרוש באמצע. לא לתת ליריב את הכבוד וה"תענוג" לנצח עד הסוף. ואולי זה קשור בהתנהלות שלו על המגרש, התנהלות שהיא לעיתים קרובות מדי פשוט מתנשאת. גם אתמול אחרי הניצחון, יש שיראו בחיוך הארוך שעל פניו ובאיפוק שלו משהו חיובי, ואני מודה שראיתי בדיוק את ההיפך: ציניות וזלזול ביריב. יש בו בדג'וקוביץ' משהו שלי אישית לא בא בטוב. גם חיקויים והומור מוצלחים אצלו מחוץ למגרש לא מצליחים להסתיר או לכסות על אופי שבעיניי, קצת בעייתי. אתמול מצאתי את עצמי אפילו חושבת שחבל שפדרר לא הפסיד כבר בחצי הגמר לנדאל. יותר קל לי כשהוא מפסיד לספרדי.

אבל כל זה היסטוריה ולא ממש רלבנטי. יש אלוף ווימבלדון חדש וראוי. לא כוס התה שלי – אבל עדיין אלוף.

ופדרר? בספורט קבוצה לא מחליפים. הוא היה ונשאר הטוב בהיסטוריה - על המגרש וגם מחוצה לו. הנה הרגע בו הכל השתבש...



34 צפיות

© 2020 כל הזכויות שמורות לאילנה ברגר הרפז - "מילה זו מילה" - שירותי תוכן איכותיים 

  • Facebook